יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
ביום זה אנו מעלים את זכרון השואה וגבורת הרוח של עמנו.
מכיוון שלא מספידים בניסן הרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי, אולם בהנחיית הרב נבנצאל אנחנו נושאים בעול עם כל בני עמנו גם ביום זה.
בשונה משנים קודמות אנו ניגשות ליום זה ממקום אחר.
בוגר יותר, מחובר יותר, עברנו מסע.
במקום להתמקד בזוועות ובתופת נעלה על נס את גבורת הרוח ונשאב כוח מאישיותם ומאומץ רוחם של הנספים בשואה.

בתחילת המסע הבטחנו לעצמנו 'שנחזור אל העבר ללקט גחליליות כדי לבנות מהן סולם של כוכבים.
שנחזור אל העבר, נדע להבחין בין טוב לרע, נאסוף את כל הטוב, את כל האור, את כל התם, נביא אותם לכאן בחזרה.
קורבנות השואה מעבירים אלינו מסרים בכל מיני דרכים.
הם מפזרים לנו גחליליות שיאירו לנו את הדרך.
אחת הדרכים הללו היתה כתיבת יומנים. אנשים כתבו יומנים במצבים בלתי אפשריים ובתנאים שלא היינו מסוגלות לדמיין: על פיסות נייר קטנטנות, על קרעי מפיות, שולי עיתונים.
הם רשמו בשברי עפרונות, פחם, בקליפות סלק ואפילו בדם.
גם ילדים כתבו.
חלקם בגילנו או צעירים יותר.
"גווילים נשרפים אותיות פורחות באוויר".

הטקס שלנו היה מושתת על קטעים מיומנים של ילדים מתקופת השואה.